מדרשת בן גוריון

קהילת המדרשה שלומות

בשנה שחלפה, יצא לי להכיר רובד נוסף ביישוב המיוחד שלנו מדרשת בן גוריון.

בשבעה באוקטובר מדרשת בן גוריון הפכה תוך שעות בודדות מישוב קטן ואינטימי, לתחנת מעבר מחבקת ובית חם עבור מגוון אזרחי מדינת ישראל. עד היום במדרשה חיים "תושבים לרגע" מכל הארץ, שמחכים לשוב בבטחה לבתיהם.

תוך כדי התמודדות אישית עם המצב החדש והמורכב, נרתמו להיות עורף חזק, נדיב, מכיל את השונה, רגיש.

קבלו לדוגמא את המתנדבים והמתנדבות השומרים בשער. כן, כן, אתם המתנדבים שאחת לכמה זמן יותם מזכיר לכם לשמור בשער עד 11 בלילה, וכל אחד שואל את עצמו למה זה טוב? עובדה, זה טוב וזה עובד.
עם פרוץ המלחמה, שובצתם בסבבים תכופים יותר, תדירות גבוהה, ועשיתם את זה מכל הלב.
הנוכחות התמידית העיקשת שלכם מזה כבר כמה שנים לשמור בשער היישוב ולהיות העיניים שלנו, לייצר הרתעה ונוכחות, להיות חלק אקטיבי ממערך הביטחון ביישוב - כל זה הוטמע בשגרה ועבד מצויין גם בחירום.

או כיתת הכוננות במדרשה: כמה שאתם נ ד י ר י ם. כמה אתם צנועים ולא רוצים לקבל במה ואור זרקורים, כולנו מודים לכם על שהתנדבתם לעזוב הכל בזמן חירום ולתת מענה ליישוב, מתוך הבנה שזה מה שצריך לעשות.

תודות לכם התושבים והתושבות שלמרות הפחד המשתק בהימים הראשונים, קמתם ויצאתם מהבית להופעת הפוגה או באתם להרצאה על חוסן, השתתפתם בשיח קהילתי או מפגש חברתי. בנוכחותכם והשתתפותכם לא רק חיזקתם את עצמכם, חיזקתם אותנו.

אם לא הייתם באים - פשוט לא היינו עושים את זה.

תודות לכם הא.נשים שהסכימו להתנדב למשהו אחד. קטן, בזאת עשיתם לאחרים טוב.

ועם השבועות והימים שחלפו, כולנו נפגענו, בכינו, נסדקנו, פחדנו, איבדנו יקרים לנו, ובכל זאת המשכנו לנוע כקהילה אחת.

היום, יותר מתמיד עלינו להזכיר לעצמנו שסביבנו אנשים שקשה להם.

לא רק לי קשה, לכולם קשה. ולרוב אנחנו לא יודעים מי מולנו או לידנו.

מי שעומד בתור לפני בסופר ומעכב את התור ("נו, שיזוז כבר!") - איך אדע שהמשפחה שלו מוחזקת בעזה? יש לו שלט על הראש?

זו שאני משתלחת בה בקבוצת הנשים "אם נכונה המלחמה, אם לצאת מעזה או להישאר בלבנון" - איך אדע שהבן שלה בדיוק בשיקום מפציעה מהלחימה? הלא אם הייתי יודעת זאת, לא הייתי מדברת אליה ככה.

או זו ששמה שלט מתריס במרחב הציבורי כי היא חשבה שזה חשוב ושזה קונצנזוס - כלל לא העלתה בדעתה שלמישהו אחר זה מעורר איזה עצב חשוף, טריגר.

אז בואו רק נמשיך להיות כמו שהיינו, טובים וסבלניים, ואם אפשר בואו נהיה אפילו עוד יותר.

כי השכנה שלי - בעלה במילואים והיא לבד עם שלושה קטנים, ומלא דאגות בלב וקשה לה.

וחברה שלי פה - עם בן עמוק בלחימה והיא ברע.

וזו שאני בקשר איתה מהשכונה השניה - עם בת בחזית כבר מוטרפת משנה שלמה בלי שינה.

ואלו שאיבדו בן, או דוד, אחיין, גיס, הורה שנפטר ממחלה, או פשוט תושבים שנשבר ליבם מהחדשות גם בלי שהשכול והאבל נקשו על דלתם: כל זה כאן איתנו במדרשה.

אם יש לכם עוד כח, עוד קצת זמן ומוטיבציה, תפנו אלינו למזכירות היישוב. עוד יש איך לעזור.

כאן במזכירות היישוב המשכנו השנה לעבוד סביב השעון. הלב שלנו לא רק בעזה. הלב שלנו גם פה איתכם תושבי המדרשה.

המשכנו לנהל ולרכז את השוטף: החינוך הקהילתי, המוניציפליה, הגינון, תיקוני תשתיות, אירועי תרבות, גיל שלישי, תקציב היישוב, ביטחון, תכנון, מתווה הבריכה ועוד ועוד. מה שפעם היה כל עולמנו ועכשיו נשמע כמו רעשי רקע.
ונמשיך לעשות זאת. לא נפסיק.

מאחלת שהחיוך יחזור ללב שלנו

שנזכה למצוות פדיון שבויים ושנה טובה

באהבה

יפעת.